גמילה מסקס

ישנה מטאפורה מקסימה שמתארת תהליך זה: במהלך מלחמת העולם השנייה, אלפי חיילים יפנים היו פזורים באיי קטנים באוקיינוס השקט. הם נשלחו להגן על מולדתם אבל עם השנים חלקם נשכחו שם לגמרי. כך, קבוצות של חיילים שניצלו מקרבות, נשארו באיים. כיוון שאיש לא עידכן אותם שהמלחמה נגמרה, הם המשיכו להתחבא במערות ולחיות בתנאי קרב. הם המשיכו להיאבק לשרוד, תוך כדי שהם מנסים לשמור על מדיהם המרופטים ונשקיהם המחלידים. החיילים בודדים לחלוטין וייחלו לרגע שבו הם יתאחדו עם מפקדם.

בשנים שלאחר סיום המלחמה, הרבה מחיילים אלו התגלו על-ידי סירות דייגים או תיירים שעברו באזור. אך, עם השנים שעברו, גילוי חיילים אלו הפך לפחות שכיח וכך קרה שהקבוצה האחרונה של החיילים אותרה 30 שנה לאחר תום המלחמה.
כיצד ניתן לקרוא לחייל שנשכח 30 שנה?
כיצד ניתן להתייחס לחייל שהתגייס עם פרוץ הקרובות, היה נאמן למדינתו, לחם בקרבות עזים ובמשך 30 שנה שרד כנגד כל הסיכויים באי-מבודד עם חום קשה, חרקים, גשמים עזיםכל זאת כאשר הוא ממשיך להיות נאמן להוראות שקיבל לפני שנים כה רבות? איך יש להתייחס לחייל כזה אחרי כל-כך הרבה שנים? האם צריך לזלזל בו ולהשפיל אותו על כך שהוא עדיין נלחם במלחמה לא קיימת?

במקום זאת, בכל פעם שקבוצת חיילים כזו נחשפה, המפגש הראשון עימם תמיד תוכנן בזהירות ובהתחשבות רבה. קצין מימי המלחמה היה לובש את בגדיו הישנים ובספינה ישנה היה מפליג לאיי בו נמצאו החיילים. הקצין היה הולך דרך הג'ונגל, קורא לאותם חיילים עד אשר היה מוצא אותם. כאשר הם נפגשו, הקצין היה מודה לחיילים בדמעות בעיניו, על נאמנותם ואומץ ליבם בכך שהמשיכו להגן על המולדת כל-כך הרבה שנים. אז הוא היה שואל על החוויה שלהם ומברך אותם על השיבה הביתה. רק לאחר זמן מה החייל היה מיודע, בעדינות, שהמלחמה נגמרה ושארצו שוב בשלום, כך שהוא לא יצטרך להילחם יותר. כאשר הוא הגיע הביתה, הוא התקבל בתרועות של גיבור, עם תהלוכה וטקס קבלת מדליה ובסופו של דבר אוחד מחדש עם חבריו בחיבוק חם ואוהב (Andreas & Andreas, 1989).

הדבר דומה בטיפול – אנו מכבדים כל חלק קדום שמתגלה בטיפול ומודים לו על השרות שהוא עשה עבורנו כל השנים. אנו מסבירים לו ש"המלחמה" שהייתה קיימת בעבר הסתיימה ועתה הוא יכול לחזור הביתה בשלום. בצורה עדינה ומכבדת מביאים ריפוי והחלמה לכל חלק וחלק ומחזירים אותו לחיות בשלום ובהרמוניה עם כל החלקים שקיימים באדם השלם. בסופו של דבר, השאיפה בטיפול היא ליצור הרמוניה פנימית בין כל החלקים, הרמוניה שמשקפת את הערכים והמטרות של האדם הבוגר.