מערכת יחסים רעילה

אנחנו נוטים להצדיק התנהגות רעילה מצד בן הזוג לא משום שאיננו רואים אותה, אלא לעיתים דווקא משום שקשה לנו לשאת את המשמעות של לראות אותה באופן מלא.
ישנם מנגנונים פסיכולוגיים שמסבירים את התופעה:

דיסוננס קוגניטיבי – כאשר אנחנו אוהבים מישהו ומאמינים שהוא אדם טוב, אך הוא מתנהג באופן פוגעני, נוצרת סתירה פנימית. מאוד קשה להכיל מצב שבו האדם האוהב הוא גם האדם שכל כך מכאיב לנו. במקום לשנות את התפיסה על האדם, לעיתים קל יותר לשנות את הפרשנות להתנהגות: "הוא רק היה בלחץ", "היא לא התכוונה", "כולם עושים טעויות", "בפנים הוא אדם טוב".

השקעה רגשית גדולה – ככל שהשקענו יותר שנים, אהבה, כסף, ילדים או חלומות משותפים, כך קשה יותר להכיר בכך שהקשר פוגע.

תקווה לשינוי – אחד הכוחות החזקים בשימור מערכות יחסים. כאשר בן הזוג לעיתים פוגע ולעיתים אוהב, המוח נוטה להאחז ברגעים הטובים: "הנה, הוא חזר להיות האדם שהתאהבתי בו",
"אם רק נעבור את התקופה הזו…". התקווה עצמה אינה בעיה. הבעיה היא כשהיא מחליפה את הנוכחות במציאות.

פצעי עבר ודפוסי התקשרות – אנשים שגדלו בסביבה שבה אהבה הייתה כרוכה בביקורת, דחייה, חוסר יציבות או "הליכה על ביצים", עלולים לפרש התנהגויות פוגעניות כנורמליות יותר. מה שנראה לאחרים כבלתי נסבל עשוי להרגיש להם מוכר וסביר. כמובן, זהו תהליך לא מודע.

שחיקה הדרגתית של הגבולות – לעיתים קרובות הרעילות אינה מתחילה בדרמה גדולה. היא נכנסת לאט דרך זלזול קטן, ביקורת פה ושם, הקטנה, הכחשה. כל צעד קטן נראה נסבל בפני עצמו ולכאורה ניתן להסבר. בדיעבד, כאשר מסתכלים שנים אחורה, מבינים עד כמה הקו זז.

פחד מהמחיר של ההכרה – לפעמים ההצדקה מגינה עלינו מפני שאלה מפחידה יותר – "אם אני מודה שזה באמת רעיל – מה אני אמור/ה לעשות עכשיו?". הכרה מלאה במציאות עלולה לחייב החלטות קשות – שינוי, פרידה, מאבק כלכלי או התמודדות עם בדידות. אנחנו יצורים שמוכנים לעשות הרבה כדי להימנע מכאב ולכן הנפש לעיתים מעדיפה הסבר מקל על פני אמת כואבת.

קשר של טראומה – ביחסים שיש בהם מחזוריות של פגיעה ואחריה פיוס ותחושת חום ואהבה, עלולה להיווצר התקשרות חזקה במיוחד. לא משום שהקשר בריא, אלא משום שהמערכת הרגשית מתחילה לקשור הקלה וביטחון דווקא לאותו אדם שפוגע.